תומרקין כוכב הירדן

שנת הקורונה הראשונה ובעקבותיה גם השנייה הביאה את רובנו לתור את הארץ במקום את חו״ל. זה, בשילוב עם סופי השבוע הפנויים שהעניקו לי הסטטוס החדש שלי כגרושה, הביאו אותי לתור את הארץ ביתר שאת, ולגלות את המקומות שבהם לא דרכה רגלי וגם לגלות מחדש את אלה שהיא דרכה בהם לפני זמן רב כל כך ששכחתי מקיומם.

הרבה דובר על המיקוד החדש והמיוחד שהעניקה לנו הקורונה על רבדים כאלה ואחרים בחיינו. על העונג שבלבד, על ההתמקדות בבית ובקרוב, על צמצום של צרכנות וחוויות נהנתניות. תיירות הפנים, על אף היוקר הלא פורפורציונלי שלה וה- value for money העגום שלה, זכתה על אף ולמרות אלה לעדנה מחודשת. ומי שזכה למבקרים רבים בתוך אלה הם הגנים הלאומיים ושמורות הטבע. שכיות חמדה שלא תמיד הערכנו כראוי.

במהלך הטיול האחרון שלי לצפון, שכלל ביקור בכל גלריות ומוזיאוני הצפון בערך, ובסמוך למותו של אחד האמנים הדגולים והגדולים שראתה כאן האמנות הישראלית, ביקרתי בגן הלאומי כוכב הירדן. תסלחו לי שאני ארחיב יותר על הפסלים מאשר על הגן עצמו, זוהי תמצית היישות שלי ואני לא יכולה להתכחש אליה. בגן 34 פסלים (נראה לי גן הפסלים הגדול ביותר של תומרקין וגם של מכלול יצירתו של אמן אחד בלבד, לפחות בארץ), מעשה ידיו של יגאל תומרקין ממגוון תקופות יצירתו. מעין רטרוספקטיבה של אבי הטיפוס של פסליו הידועים. בשיא החום של אוגוסט, על אדמת טרשים בקועה ומתבקעת, נפרשת לפניכם מיטב הקריירה האמנותית שלו שמאגדת בתוכה שנים של עשייה ואמירה תרבותית נוקבת. בעודי משוטטת בגן אני מזהה גרסאות לפסלים דומים שלו המוצבים בתל אביב – יפו, כגון הפסל "העבודה המשחררת" שכאן היא מוקטנת וקצת שונה מאשר אחותה הגדולה והצהובה בגן אבו נבוט בתל אביב.

תומרקין היה יוצר פורה ורב גוני. יצירתו התפרשה על מגוון תחומים: פיסול, ציור ורישום, גרפיקה ועיצוב במה. בכל אחד מתחומי היצירה הללו קנה לעצמו מעמד מרכזי באמנות הישראלית. הוא מהבכירים והמבחירים של אמני הפיסול בישראל ופועל בשפע של חומרים – ברונזה, ברזל, בטון, פוליאסטר וזכוכית – ובמגוון רחב של טכניקות אמנותיות. יצירתו הפיסולית תופסת מקום מרכזי בתולדותיה של האמנות המודרנית בישראל. תומרקין הוא אמן חשוב התופס מקום של כבוד בקאנון האמנות הישראלית אך תמיד נשאר אאוטסיידר. הוא ישראלי עד לשד עצמותיו וגם זר טוטלי. הוא מעולם לא השתייך לאף קבוצה אמנותית מגובשת בתוך עולם האמנות הישראלית ותמיד נחשב גם בה לאאוטסיידר, השומר בקנאות על האינדיבידואליות שלו.

אוצר המילים הצורני שלו עשיר ומגוון. הוא כולל תבליטי אסמבלז'ים, קומפוזיציות גיאומטריות קוביסטיות מופשטות, שילוב של צורות אורגניות בקומפוזיציות, שימוש בגרוטאות מתכת וב"אובייקטים מן המוכן", יציקות ממודלים חיים, מוטיבים דדאיסטיים סוריאליסטיים ואקספרסיביים וגם שימוש בצבע, בעיקר בצבעי היסוד כחול, צהוב ואדום. תומרקין משכיל לפתח את אוצר המילים האמנותי העשיר הזה ולהפיק ממנו יצירות מורכבות בעלות תוכן אמנותי רבגוני מקורי ומרתק.

תומרקין נולד בשנת 1933 בדרזדן לאם יהודייה ואב גרמני נוצרי, במאי ושחקן תיאטרון. כשהיה בן שנתיים אמו עזבה את אביו ועלתה לארץ, שם התחתנה עם אביו החורג, עובד בחברת החשמל. הם התגוררו בתל אביב ולאחר מכן בבת ים וכשאביו החורג גוייס לצבא הבריטי עבר תומרקין להתגורר בקיבוץ גניגר כילד חוץ, "קשה חינוך" לדבריו. אין ספק שילדותו השפיעה על אישיותו ועל אמנותו. תומרקין התעסק רבות בנושא הבן הצלוב, עקידת יצחק והיחסים במשפחה. השורשים הגרמניים שלו גם הם השפיעו עליו רבות ועל תחושת השייכות וחוסר השייכות, אם לארץ ישראל ואם לארץ מולדתו.

את תחילת דרכו האמנותית עשה אצל הפסל רודי להמן בעין הוד מיד עם שחרורו מצה"ל, שם שירת כמדריך בקומנדו הימי. ב-1955 נסע לגרמניה ועבד בבניית תפאורות בתיאטרון של ברכט, שהפך לדמות מרכזית בחינוכו האמנותי, ושם יצר את פסלי הברזל הראשונים שלו. ב-1958 עבר להתגורר בפריז שם התיידד עם אמני הדאדא, טריסטיאן צארה ומאן ריי. אמני הריאליזם החדש, סזאר, ארמאן ואיב טינגלי, השפיעו עליו רבות בעיסוקם בחיבורים בין חלקי מכונות וכדומה.

תומרקין חזר לארץ ב-1961 והביא עמו את טכניקת האסמבלז' והקולאז' אותה שילב עם גרוטאות ושיירי טכנולוגיה מעידן המכונה הראשון, המספרים סיפורים הנוגעים לחברה ולהיסטוריה. בשנות ה-60 היה זה בבחינת חידוש רדיקלי להשתמש בטכניקות האסמבלאז' והקולאז' שחדרו לאמנות המודרנית עם הדאדא, הסוריאליזם והפופ, וחוללו מהפכה במושגי גבולות האמנות וזיקתה לאמנות הממשית. היה זה תומרקין שהשכיל והצליח להפגיש בין החומריות הקשה לבין המשמעויות העמוקות הטמונות בעבודותיו.

תומרקין מייצר יחסים חדשים בין הצורה לבין התוכן, דבר הבא לידי ביטוי בשמות שהוא נותן ליצירותיו, הטוענים אותן במשמעויות, כמו אחד הפסלים בגן שנקרא "דיוקנו של האמן כקצב" (מחווה לפרנסיס בייקון).

את ההשפעות של האקספרסיונזם הגרמני שילב עם תפיסה מיוחדת של "פופ" כמעט סוריאליסטי שבאה לידי ביטוי בשימוש בחפצים: גרוטאות, בקבוקים, ברגים וכו'י. מאוחר יותר, החל משנת 1964, הוא ישתמש בכלי מלחמה ליצור את הפסלים שלו ולבטא דרכם את המחאה הפוליטית שלו. בשנת 1967 הוא יוצר את העבודה אולי הכי ידועה שלו ומזוהה איתו: "הוא הלך בשדות", פסל מברונזה המציג את גופו של האמן כאשר איבריו הפנימיים חשופים ומתוך בטנו מגיחים קני רובים וכדור פגז. הדמות נועלת נעליים צבאיות ומייצגת דימוי אלטרנטיבי לצבר ההירואי המוכר.

תומרקין ניחן בזעם, ובכלל זה גם זעם היצירה. בשונה מתאוות היצירה אצל אמנים רגילים. יש בו אלמנט אלים, הכרחי, הרסני, מרדני. הרצון להרוס איזשהיא תיאוריה ולבנות מחדש. לערער את מה שהוא יודע כדי לראות מה נשאר.
ההשפעה הרבה של תומרקין על עולם האמנות ניכרת בשיאה בשנות ה-60 ונמשכת עד לשנות ה-80. בעשורים שבאו לאחר מכן ניכר אותו קו ברור ומנחה שהולך איתו עוד מאז ועד היום. ניתן לראות אצלו התפתחות רבה במהלך הקריירה שלו אך לאורך כולה הוא חוזר ושב לאותם נושאים בוערים ומגשים אותם בחומריות המיוחדת לו. יצירתו דחוסה בהקשרים ספרותיים, מיתיים, היסטוריים ועוד. מורכבותה ועושרה תובעים מספר אפיקי פרשנות בו זמניים – אישי, חברתי ואוניברסלי (קיומי, מוסרי), פסיכולוגי, פוליטי, תרבותי וכו'.

תומרקין רוצה לכבוש את העולם ולהפוך אותו ל"עולם תומרקיני" שבו האמנות שלו נראית מכל עבר. כך ניתן לראות את פסלי החוצות שלו מוצבים ברחבי הארץ (בתל אביב בלבד יש כ- 30 פסלים), הוא מחשובי היוצרים בתחום האמנות המונומנטאלית בישראל והמונומנטים והאנדרטאות שלו מוצגים באתרי הנצחה לנופלים, במוסדות השכלה, באתרי נוף ובאתרים ציבוריים אחרים בארץ ובחו"ל. ביצירותיו המונומנטאליות תומרקין משכיל לפתח את ערכי המבנה והצורה ולהעניק ליצירותיו תוכן רוחני ההולם את אופיו ואת משמעותו המיוחדת של האתר. התכנים הרוחניים של יצירות אלה שואבים את השראתם ממורשת ההיסטוריה, התרבות, ההשכלה וההגות הכללית והיהודית ומתולדותיה של אמנות העולם לדורותיה. דוגמא מפורסמת ביותר למונומנט שכזה הוא "אנדרטת השואה והתקומה", 1975, בכיכר רבין, שהפכה לסמל של ממש. מפעל החיים האמנותי של תומרקין הטביע את חותמו לא רק על האמנות החדישה בישראל, אלא גם על נופה האמנותי של מדינת ישראל, שבמידה מסוימת הוא "כבש" גם אותה.

תומרקין הציג בכל התערוכות החשובות של אמנות ישראלית בארץ, זכה בפרסים חשובים, ביניהם פרס ישראל הנחשק ב-2003, הוציא לאור עשרות ספרים וקטלוגים וכתב מאמרים. אין עוד אמן ישראלי שנכתבו עליו כל כך הרבה כתבות, ביקורות ועוד. הוא עורר אנטגוניזם בכל מקום שהלך אך אין ספק כי שמו ייחרט בהיסטוריה של האמנות הישראלית (ואולי גם הבינלאומית) כגאון.

ובמילים גדולות אלה אחתום את המסה שלי על תומרקין ואוסיף קצת על המבצר המרשים הנמצא בתחומו של הגן: מבצר צלבני מרשים שנבנה על ידי אבירי המסדר הצבאי ההוספיטלרי (אבירי יוחנן הקדוש) בשנת 1168. עוד על ההיסטוריה של המבצר ניתן למצוא באתר של רשות הטבע והגנים. שרידיו יפים ושמורים היטב וטיול בין חלליו בהחלט משרה אווירה אבירית של פעם וניחוח היסטורי.