שריפה אחים, שריפה

כחצי אמריקאי, יש מקום שמור בליבי (או שמא בבטני?) לדיינרים סגנון ארה״ב, אלה שיגישו לי את הפילדלפיה סטייק, ציפס עם גבינה ושייק מושחת, אבל לצערי ארצנו הקטנטונת עוד לא הביאה אותי לפגוש את שחשקה נפשי (או בטני). כחלק מהחיפושים נסעתי לדיינר R&R, של רעות ורומינה.

הדיינר נמצא במרכז עיר הקודש, ממש בכניסה לשדרת הברים המרכזית. לצערי המיקום לא סימפטי במיוחד, חסרי בית ושיכורים אוהבים להסתובב באיזור, כך שחלונות המסעדה הגדולים מעט תמוהים בעיני. העצוב וינטג׳- בר פתוח, מדף משקאות, חלונות גדולים חסומים מעל המטבח ומוזיקה מיוטיוב (יש מסך בו תוכלו לצפות בקליפ!) הדינר דוגל בסדר: מלצרית אחת מושיבה ולוקחת הזמנות, אחרת מגישה, ואחד מפנה ומנקה. נאלצנו לחכות 10 דקות להזמין, מכיוון שהמלצרית שלוקחת הזמנות הייתה עסוקה, למרות שהשאר עמדו בחוסר מעש.

למנה ראשונה בחרנו את כדורי המק אנד צ׳יז (38) מנת דיינרים ידועה עם טוויסט- טיגון בשמן עמוק! מדובר ב3 כדורים מעט גדולים יותר מכדור גולף, עטופים בפירורי לחם, קריספיים מבחוץ אשר בתוכם יש מקרוני וגבינה, ככה פשוט ככה טעים. המקרוני מבושל ומטובל היטב, הצ׳דר טעים ולא חריף מידי כפי שרבים עושים לפעמים, ורוטב העגבניות ששימש כמצע השתלב פשוט נהדר, למרות שאני בד״כ נמנע מלהוסיף כל דבר שעלול לפגוע בטעם המושלם הזה.

אך מכאן התחילה ההדרדרות. הטבח המאוהב שלנו התחיל להיות מוסח, ולשרוף. הכל.

הכנפיים ברוטב שמנת-צ’ילי שהיו מעט שרופים, הגיעו במעיין כוס מתכת שמאוד לא החמיאה למנה, כנראה היה נסיון מיסוך לכמות הזעומה. הרוטב היה טעים מאוד וכנראה שאאמץ את השילוב של השמנת עם הצילי אצלי בבית, אך מה שהכי הפריע לי היה הריח. אני לא מצפה שיחליפו לי שמן בין טיגון לטיגון, אבל לעולם לא מטגנים באותו הצ׳יפסר פירות ים ומאכלים אחרים. הכנפיים הדיפו ריח חזק מאוד של קלמארי, כל כך חזק שזה כבר השפיע על הטעם.

ועכשיו למסמר הערב: ״קומפלטו״ (58), גרסתם של R&R לציפס דיינר. ציפס עטוף בפירורי גבנ״צ מגורדת, מעליה גושים של צ’דר מומס, בייקון פחם, קרעי סינטה יבשה, נקניקיות האם וביצת עין קשה. ועכשיו אסביר את התיאור: גושים: במקום לפזר את הצ’דר מעל הציפס, קיבלנו שלוליות צ׳דר בקצוות הצלחת; בייקון פחם: יש אנשים שאוהבים את הבייקון קריספי, ישנם כאלה שאוהבים אותו דווקא נא, אבל אני בטוח שאף אחד לא אוהב לאכול פחם. תביטו בתמונות, פחם. סינטה יבשה: מינוט סטייק אמור להיות דקה על הגריל, לא 5; ביצת עין קשה: אני אוהב חלמון נוזלי. במנה כזו, החלמון צריך להיות נוזלי, והחלבון לבן, לא שחור. מוזמנים להביט ב2 הנסיונות שלהם (ביקשנו ביצה חדשה, לפני שבכלל שקלנו לגעת במנה). עם הקומפלטו תקבלו גם רטבים למיסוך הטעם. הנקניקיות והצ'יפס עם הגבינה היו טעימים, אבל עדיין, ממש תמנעו. ממש.

בשלב זה ביקשנו מהמלצר שיקרא למנהלת, שאמרה למלצרית ״לכי תראי מה הם רוצים״ במקום לבוא. זלזול כזה בלקוח הוא דבר שאני בדרך כלל לא סובל, הן במנה והן בגישה. אם לא בת הזוג שלי, כבר הייתי יוצא משם בסערה. לאחר תלונותינו על המנות, קיבלנו מנה אחרונה לבחירה בלבד, למרות ראוי להחזיר את מחיר המנות בהן פיקששתם. הציעו לנו גם בייקון חדש, אך לאחר הכשלון בפעם השנייה בביצה החלטנו לרחם על החזיר שמת לחינם.

החלטנו לנסות 2 קינוחים, רק רצינו קצת מתוק לסיום! הקראמבל פירות יער (36) מוגש בצנצנת זכוכית מעט מאתגרת לפתיחה אך כזו שכן שווה את המאמץ: קרם המסקרפונה היה מתוק ובמרקם רך ונהדר, השתלב מעולה עם פירורי הקראמבל שעורבבו לתוכו והקונפיטורה הייתה מדהימה! טריות פירות היער הורגשה ותוספת הסוכר העדינה הורגשה ולאביטלה את החמוציות הטעימה.

אך הטבח כמובן רצה לשרוף, ולצערי נתתי לו את המנה המושלמת: מילפיי ברולה (42). באופן אירוני, הבננות לא קורמלו כלל, בניגוד לשכבות הברולה שנשרפו עד כדי שחור בקצוות. למזלינו שכבת הטופי הקפואה לא נשרפה ונתנה תקווה למנה, אך גם הסירופ לא הסתיר את הטעם השרוף, ושילחתי את המנה חזרה ליוצרה במקום.

לבסוף, אגע בשתיה: משפחת קוקה קולה תעלה 12₪, אך גולת הכותרת היא דווקא הבר המגוון והעובדה שתוכלו למצוא משקאות רבים הנדירים בארץ כגון ג’ינג’ר ביר ב10₪. לצערי אבל נאלצתי לחלוק כוס, עד אשר המלצרית חזרה עם כוס נוספת לאחר כ10 דקות.

לצערי התאכזבתי מאוד מהמקום, ולא אשוב אליו, למרות המנות היותר מוצלחות.

הדיינר נגיש.