מצפור מואב - מקום של התעלות רוחנית

זומו ערד שהתקיים ב-2018 (זומו הוא מוזיאון נייד מבוסס קהילה, שווה לעקוב אחריו) סיפק לי תירוץ מצוין להגיע למצפור מואב ולבקר בפסל הסביבתי של תומרקין. הפסל הוצב בשנת 1968 בנקודת התצפית המדהימה על ראש הר ממנו נשקפים מדבר יהודה, ים המלח והרי מואב. חנינו בסוף טיילת מואב ושביל אבנים הוביל אותנו אל הפסל הכה מרשים הזה. דיסקוס עב"מי גדול שעליו דימוי של מעין מטוס עם כנפיים כחולות ולצידו מבנה גלילי גדול וגבוה.

הפסל עשוי בטון וכלי נשק פגומים (אלמנט שחוזר ביצירותיו של תומרקין, מרביתם נגנבו במרוצת השנים). כדרכם של פסלי חוצות במקומות נידחים (ולא רק), גם הפסל הזה לא במצב מאוד טוב, אבל זה ממש לא מוריד מאיכותו הפיסולית ומגאונותו של יוצרו. הבטון החשוף נצבע ב-2014 בצבעי כחול לבן, באישור תומרקין, על די תושבי ערד (שגם מימנו בשעתו חלק נכבד מהתקציב להצבת הפסל, דבר נדיר מאוד אז וגם היום למעשה).

את הפסל מקדם שלט אזהרה: "חל איסור מוחלט לטפס על הפסל וזאת על מנת למנוע סכנה הכרוכה בכך ולמנוע נזקים שעלולים להיגרם לפסל". האמת היא שקשה מאוד שלא לטפס עליו, הוא ממש קורא לך לחוות אותו דרך הטיפוס עליו, בישיבה בתוכו ובהתבוננות בנוף הנשקף ממנו. אז מי שלא מצליח להתאפק: נא לעשות זאת בזהירות רבה, שימרו קודם כל על עצמכם ותדאגו גם לשלומו של הפסל.

הפסל עשוי ממחבר של צורות גיאומטריות בטכניקת אסמבלז' שזה כמו קולאז' רק בתלת מימד, כלומר: חיבור יחד של חלקים שלא קשורים אחד לשני, לכדי יצירה אחת שלמה. השלם עולה על סך חלקיו ללא ספק. זהו פסל סביבתי מופשט שמצד אחד בולט בשוני שלו מן המרחב הטבעי בו הוא מוצב, אך מצד שני אני מוצאת שהוא משתלב בתוכו בצורה הרמונית שאין לי דרך להסביר אותה, זו פשוט תחושה פנימית של חיבור נכון בין אלמנט למקום.

מהפסל ממשיך השביל לנקודת תצפית עוד יותר רחוקה מהמציאות וקרובה לשמימיות. עצרנו באמצע השביל, התיישבנו על ספסל מבודד והוצאנו מזון פיקניק משובח: ירקות שוק חתוכים גס, חלה טרייה של שישי ומקלות גבינה, גבינות שמנות ועסיסיות (כמו תמיד, חסר לי קפה אבל בותקה קפה כאן היה באמת הורס את כל השקט והרוחניות הטבעית). שלושתנו נעולים בפלדיום שלנו, מרגישים מדבריים ועילאיים, משפחה עירונית שנהנית מהשקט של המדבר.

נקודת תצפית קסומה שתיחקק בזיכרון המשפחתי. וגם זומו היה מצוין 🙂