טבע אורבני לנשמה וטרמפולינה לגל

לאחרונה חזרתי לגור בבית שגדלתי בו בצפון העיר ורציתי להכיר לגל שלי את הספורטק –
המקום בו ביליתי שעות רבות מאוד כבת טיפש עשרה, גרופית של הסקייטרים ברמפות.
אז הרמפות כבר לא שם מזמן אבל הספורטק חי ונושם ורוח נעוריי מנשבת על גביי עגלת היויו.

גיל שלוש וחצי פלוס, לפני שמחליפים לקידומת אפס ארבע, הוא מין גיל מוזר כזה של המון רצונות סותרים, עקשנות ויכולת ריכוז מרבית של 10 דקות. אז שיחקנו בדשא בכדור דקות ספורות עד שהוא הכריז שהוא רעב. התיישבנו לנו בספסל זן מול נחל הירקון וצפינו בבני נוער חותרים בקייקים (אני כבר הייתי מתהפכת מזמן). 10 דקות נעימות (כמעט ללא מבט בנייד חוץ מהתמונות היפהפיות שצילמתי), עד שהוא סיים חצי פיתה וביקש לשמור את החצי השני לאחר כך. דרבנתי אותו לעלות על הקורקינט (סחבנו אותו עד לפה, אין מצב שלא יעלה עליו), 5 דקות עד שנפל וחזר להסתלבט בעגלה.

בדרכנו למעוז חפצנו: הטרמפולינות, הצגתי בפניו את כל הטוב שיש לספורטק להציע לאלה שבאמת באים לעשות ספורט.
יש המון מתקנים חדשים מאובזרים שלא היו מביישים שום חדר כושר מפואר.

בפעם הקודמת שבאנו לטרמפולינות גל סירב בתוקף לקפוץ אך אני לא אמרתי נואש ובאנו לניסיון נוסף. 21 ₪ לככה וככה זמן: ברגע שאת יודעת שרמת הריכוז של הבלונדי שלך לא עוברת את הרבע שעה את לא מאחסנת את המידע הזה במוח.
אחרי כמה דק של חששות וקפיצות משותפות, הוא הפך לקפיץ בלונדיני ואני לא הפסקתי לצלם – ותודה לאייפון על "פרץ התמונות".

סיימנו את אחר הצהריים במזנון ששוכן היכן שהיה פעם "הקומקום" המיתולוגי עם קרטיב ענבים בשבילו וקרטיב דובדבן בשבילי.