רמת הנדיב - נדיבות של טבע

הפארק המיוחד הזה שלא ראיתי כמותו בארץ, מזכיר לי שילוב בין גני טולרי לבין הגנים הבאהיים, ודומה באיכותו וברמת הנקיון והחזוקה שלו לפארקים האירופאיים שאנחנו כל כך מתפעלים מהם בכל הנסיעות שלנו לחו"ל. אפילו שער הכניסה שלו מרהיב ונותן תחושה שאתה משאיר מאחוריך את העולם שהכרת ונכנס למקום שכולו הוד והדר.

השומר בכניסה לפארק מכריז בפנינו כמה הוראות בסיסיות וחשובות: חובה לעטות מסכה, אסור לאכול בשטח הפארק, אסור לעלות על הדשא וכמובן – אסור לקטוף שום דבר.הכניסה היא ללא עלות אבל אתה בהחלט משלם מחיר: אתה נאלץ להילחם בכל נימי הישראליות שלך ולהשאיר בחוץ כל כמיהה לישיבה על הדשא לפיקניק מפנק. במקום זה אתה מסתובב עם עיניים פעורות אל מול כל היופי הזה שנשמר כזה יפה בגלל שהחוקים הללו נשמרים באדיקות.

עוד לפני הכניסה בשערי הפארק יש מתקני משחקים מיוחדים וחלקם אף מאתגרים, בנויים מעץ, נקיים ושמורים היטב וסביבם עצי זית ועצי אורן רבים.

הגענו ביום שישי בצהריים המוקדמים (המקום נסגר בשעה שתיים בשישי) וסיירנו בשבילים השתולים בפרחים יפהפיים. השמיים היו כחולים במיוחד באותו יום, ומכל עבר נשקף עוד ועוד יופי שעשה חשק לצלם כל הזמן. הידעתם שדשא שלא דורכים עליו נשאר ירוק מאוד ומאוד יפה?

הילדים רצו קדימה כל הזמן ופתאום הבנו, ההורים שבינינו, שאין מה לעצור אותם או להגיד להם להיזהר – אין אופניים, אין מכוניות, הכל שלו ורגוע, שקט ונעים. אפילו לא היה חם כל כך יחסית לאמצע אוגוסט. הבריזה מהים הגיעה לשם ואפילו יש נקודת תצפית יפהפיה לים הכחול, ומים מפכפכים בכמה מזרקות.

מחוץ לפארק יש מדשאות נרחבות עליהן פרושות כורסאות מפלסטיק בצל של העצים לאתנחתא נעימה ונשנוש.

בלב הפארק מצויה חלקת הקבר של הברון רוטשילד ורעייתו, מוזלאום מרשים מאוד וייחודי בסגנונו.

בין הגנים מפוזרים כני ציור המיועדים לכל מי שרוצה לצייר : אמנים, ציירים וגם מי שעוד לא התנסה בציור – הפארק מזמין את כולם לבוא לצייר לבד, בזוגות, הורים עם ילדים, בקבוצות, בכל גיל ובכל רמת נגישות (יש מסלול נגיש המאפשר מעבר לכני ציור המותאמים לכיסא גלגלים).

ממש לא רציתי לסיים את הביקור והתחלתי לפנטז על להיסגר שם מבלי שמישהו יגלה ולבלות שם את הלילה. כניסה לאתר האינטרנט מגלה כמה לא מיצינו את המקום וששווה בהחלט לחזור!