כשמנה מחבקת את הנשמה

לפני חודש, שבועות ספורים לאחר פתיחתה, בגלל ההייפ הגבוה אך השונה סביבה, הלכנו אני ומר בחור לאכול באנימאר. אני בדר״כ לא הולכת למסעדות חדשות ומדוברות ישר עם פתיחתן, בעיקר כי עוד לא הספקתי לאכול בכל המסעדות הותיקות יותר שיש ואני מעדיפה לסמן עליהן וי קודם כל. הפעם חרגתי ממנהגי בעיקר כי הדיבור סביבה היה על מסעדת שף ישראלית אמיתית, שילוב משובח של טעמים חדשים שנוצרים מכל העירבוביה המדהימה שיש לנו כאן ובסביבה.

לאנימאר יש בהחלט פאסון ישראלי אך הניחוח שמשדרת המסעדה הוא דווקא לכיוון האירופאי. המיקום מול הים מהמם, העיצוב, הריהוט, הכלים וההגשה, הכל ברמה ומשדר איכות ויוקרה אבל בגובה העיניים. הדבר היחידי שלא תאם את כל מה שהמקום משדר היה הווליום הגבוה מאוד של המוזיקה. אך הדבר החשוב ביותר באנימאר, מלבד השף, הטבחים והאוכל, הם המלצרים שהיו מקסימים, אדיבים וידעו להמליץ ולהסביר על המנות – ורק זה הוא לא דבר של מה בכך.

ואכן בעקבות המלצתה של המלצרית שליוותה את הערב שלנו, הזמנו את מנת הבייבי קישוא שממולא בטלה, פריקי ומשמש מיובש. על המנה הזו אני כותבת את ההמלצה הזו. משהו בשילוב הטעמים ובמרקמים שהשף רקח, פשוט מחבק אותך לתוכו, ממלא אותך חום, מלטף אותך ונותן לך לכמה רגעים, להניח את ראשך על חזהו הרך ולהיבלע לתוכו. המנה הזו גרמה לי לגעגועים שלא ידעתי שקיימים בי לבית שלא גדלתי בו ובזמן שאכלתי אותה, רק היא ואני היינו קיימות בעולם וכל השאר נדם.

התחושה הזו ביקרה אותי רק עוד פעם אחת, לפני 3 שנים לערך, בעיירה שכוחת אל באזור האגמים של אוסטריה, ביום גשום וקר, במסעדה היחידה בכל האזור, מסעדה שמתפקדת גם כבית קפה, גם כבר, ואפילו כחדר ישיבות. בגלל עומס מבקרים, בעלת המקום, שהיא גם המארחת וגם המלצרית, הושיבה אותנו בשולחן אבירים ארוך שאותו חלקנו עם חבורת נשים עליזה והסבירה לנו בעייפות ובחמימות לא אופיינית, שכל ערב משעה 19:00 המסעדה הופכת למקום המפגש של כל תושבי האזור שמתנקזים אליה לאחר יום עבודה, ובו הם חולקים דרינק(ים), ארוחת ערב והרבה צחוקים רמים.

שקיבלנו את התפריט, לא הבנו מילה מהמאכלים שהיו רשומים בו (לא, לא היה שניצל) והדבר היחידי המוכר היתה לזניה שאותה הזמנו בלית ברירה. כבר בביס הראשון, עטפה אותי נחמה שהשתיקה את כל הרעש מסביבי וכל מה שנותר לי לעשות היה לעצום עיניים ולפקוח אותן רק כדי כדי לקחת את הביס הבא. כך, למשך דקות ספורות וארוכות, הייתי הבת של איזו מאמא שהכינה את הלזניה הזו .

ההבדל היחידי בין שני האירועים הוא שלזניות אכלתי מלוא הפה בעבר אך את המנה הזו של אנימאר לא אכלתי מעולם וגם לא דבר שדומה לה. זו מנה שתגרום לי לחזור רק בשבילה והיא ראויה מבחינתי להמלצה הזו.

מעבר לפלא הקטן הזה, כל המנות שהזמנו במסעדה היו מעולות וראויה לציון במיוחד היא מנת הבר ים וזאת בשל הריזוטו שמלווה אותו שהוא לדעתי ולטעמי, אחת ממנות הריזוטו הטובות ביותר שאכלתי.