מיחזור זה ממש לא כל הסיפור - חירייה

לקחו אותנו ליום גיבוש אגפי במרכז לחינוך סביבתי בחירייה. שמחתי מאוד כי המקום סיקרן אותי כבר הרבה זמן. אז קודם כל – יש את הפארק, פארק אריאל שרון, שגם שם ביקרנו ואספר עליו בסוף, ויש את המרכז לחינוך סביבתי – אלה שני דברים שונים, שכנים זה לזה.

במרכז לחינוך סביבתי בפארק המיחזור חירייה, יש קודם כל ריח של זבל באף שהמדריכים שם לימדו אותנו טריק מדליק למסך אותו: קוטפים כמה עלי רוזמרין ומצמידים אותם לנחיריים, זה מאוד עוזר עם הריח. דבר שני, יש בית קפה נחמד מאוד עם אוכל טעים אם אתם מצליחים להתרגל לריח, אנחנו הצלחנו.

באולם הגדול תלויה תערוכה של יצירות מדהימות שכולן נעשו על ידי אמנית הבית ברידג׳יט קרטייה, מחפצים בשימוש חוזר, תראו את התמונות המהממות:

למדנו שיש הבדל עצום בין מיחזור לבין שימוש חוזר ושעדיף תמיד לעשות שימוש חוזר מאשר מיחזור. מה שמדהים בשימוש חוזר זה שזה פשוט נורא מגניב! בשירותים למשל, המראות מעל הכיורים הם מראות רכב והווי תלייה בתאים עשויים משלל אלמנטים יצירתיים – כמו בבושקה, ברז או מכסה של סיר!

יצא לנו לפגוש את האנשים מאחורי הקלעים של המקום החשוב הזה. כששומעים מהם את ההסברים מבינים שיש להם תשוקה מאוד גדולה לדבר ותחושה עצומה של שליחות שעוברת הלאה, גם אלינו. כשאתה מבין כמה אנרגיה מושקעת במיחזור כל כלי פלסטיק (ויש גם כאלה שלא ניתן בכלל למחזר), ומה קורה כשלפח הכחול של הנייר מכניסים בטעות שקית ניילון (הפח הופך למזוהם וכל הנייר כבר לא יוכל ללכת למיחזור), אתה מתחיל לדאוג ומבין שמיחזור זה לא כל הסיפור. המיחזור עובד הוא פשוט לא מספיק. יש חפצים שלא ניתן למחזר יותר מפעם אחת (הבקבוק ממוחזר לכלי הפלסטיק של הירקות ואז זהו, אין יותר מה למחזר).

אז בוא נדבר על כל מה שאנחנו יכולים לעשות ומה שאנחנו כבר עושים:

השלב הראשון: לא לקנות.
הצריכה הפרטית שלנו. פחות צריכה = פחות זבל. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מייצרים פחות זבל. לא לקנות מה שלא באמת צריך. מפתים אותנו כל הזמן עם מבצעים ומחירים ואנחנו קונים הרבה דברים שאנחנו לא באמת צריכים.

השלב השני: לא לזרוק.
יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות עם מה שאנחנו לא צריכים יותר! הזבל של האחד הוא האוצר של האחר. אפשר להעביר הלאה למשפחות נזקקות, לגן או לבית ספר, ואפשר גם לעשות שימוש חוזר לצרכי אמנות, ריהוט ושלל אפשרויות מדליקות של DIY כפי שראינו.

השלב השלישי: הפרדה ומיחזור.
הפרדה בבית יוצרת חומר נקי שאפשר להפריד בקלות ולעשות ממנו דברים.
ארצנו הקטנטונת עדיין לא הדביקה במודעות ובחינוך שלה את ארצות האירופה המתקדמות. הישראלים שנוסעים לחו"ל נתקלים בפחי הפרדה בכל מקום וגם בדירות Airbnb ומאחר ושם החוקים נוקשים והנורמות מאוד ברורות – אף אחד לא חושב חלילה לא להפריד שם פסולת. פה יש לנו פחים כתומים ופחים כחולים והרבה מהתושבים אכן ממחזרים, אבל לצד זה יש גם כל מיני פייק ניוז והטעיית ציבור: בתקשורת פורסם בעבר שבעצם כל מה שנמצא בפחים הכתומים והכחולים בכלל לא הולך למיחזור והמשאיות הירוקות אוספות את הפסולת ביחד עם הפסולת הרגילה. ובכן, זה לא נכון. המשאיות הירוקות אוספות את הפסולת הרגילה ולאחר מכן אוספת את הפחים הכתומים להפרדה. וכבר דיברתי קודם על הפחים מזוהמים, כמה עצוב. כל כך חשוב להפריד פסולת!!!

השלב הרביעי: הפיכת הפסולת לאנרגיה.
איגוד ערים דן לתברואה + מפעל נשר הקימו את מפעל RDF – דלק שנולד מפסולת.
מיון הזבל והפיכתו לדלק, אנרגיה – פלא! הפסולת הופכת לאנרגיה!

השלב החמישי: הטמנה.
השלב הנורא מכולם כי בעצם, זה שהזבל עובר למטמנה לא אומר שהוא נעלם פוף, הוא פשוט נשלח למקום אחר, רחוק מעיננו. הוא אמנם עובר תהליך ארוך של שיטוח וצמצום ואז מועבר למטמנת אפעה בדרום, שופכים אותו לבור ומכסים אותו – מה שנקרא חירייה הפוכה…אך אל לנו להתבלבל, גם מטמנה היא עדיין מזבלה. הזבל מייצר מיץ, תשטיף בשפה יפה, וגזים לא סימפטיים שמחזקים את משביר האקלים, ויש גם מזיקים, וכמובן הזבל תופס שטח והמדינה שלנו קטנה… החשיבה היא לטפל בכמה שיותר זבל במרכז למיחזור בחירייה וכמה שפחות לשלוח להטמנה כי זה בעצם להרחיק את הזבל שלא נראה.

אחרי סיור מרתק בכל המתחם של הזבל והמיחזור, לקחו אותנו לפארק אריאל שרון, פארק יפהפה שהוקם לרווחת הציבור על הר זבל. לא להתבלבל זה לא אותו דבר ואין קשר בין השניים. כאן יש זבל שמייצרים אנשי הפיקניקים.

הפארק נבנה למעשה על הר מלאכותי מעשה ידי אדם, הר בגובה 20 קומות של זבל, על כל סוגיו כי אז, לא הפרידו. שכבות שכבות של זבל ואדמה. 60 מטר מעל פני הקרקע. מי שהניע את החזון להפיכת המקום לפארק היה ד"ר מרטין וייל, מנכ"ל מוזיאון ישראל בשנים 1996-1973. אדריכל הנוף פרופ' פיטר לאץ זכה בתחרות לתכנון הנוף של הפארק ובחר צמחייה שאינה ארצישראלית ואינה עונתית.

הפארק יפהפה ורחב ידיים, בעל צמחייה מגוונת מכל הסוגים, שמור ומטופח מאוד (לפחות באמצע שבוע). בכוונה השאירו שאריות של זבל בניין מסביב, שלא נשכח איפה אנחנו. ההר עדיין פולט גזים ויש צינור למטה שאוסף את הגזים לאזור תעשייה אזור. ההר לא רגוע, הוא פעיל קצת בדומה להר געש. זה שהפכו אותו לפארק זה דבר נפלא אבל צריך לזכור שזה עדיין הר זבל. שהר זבל כזה יהפוך לפארק זה פנטזיה. לפעמים חלומות מתגשמים.

וחזרה למציאות של הזבל: כשאתה הופך להורה אתה מקבל שק של חרדות, דאגות והמון דברים שמעולם לא חשבת עליהם לעומק או בכלל. זה ממש לא לעניין לזרוק את כל הזבל שלנו ולהגיד לדורות הבאים – תתמודדו. יש לנו מחויבות לדורות הבאים שלנו, להשאיר להם עולם טוב או לפחות לעשות ככל שביכולתנו לא להרוס אותו עבורם לגמרי. זבל הוא דבר בלתי הפיך ולכן צריך להתחיל מההתחלה, מהבית הפרטי של כל אחד מאיתנו – מהחינוך ומתרבות הצריכה הפרטית שלנו. ותחשבו על זה…