שביל התפוזים - לא על התפוז לבדו

גם שביל התפוזים היה ב-TO DO LIST שלי עם גל, לשבת ובכלל. והנה הגיעה השבת, קניתי כרטיסים באחד מהמועדונים שגורמים לנו להרגיש שהרווחנו הנחה (לא נראה לי שמישהו משלם מחיר מלא על משהו בכלל…). אתר האינטרנט של שביל התפוזים מבטיח המון מתקנים והמון פעילויות, נותן קצת תחושה של FOMO אם לא נספיק הכל. אמהמה, המקום לא כזה גדול כפי שנדמה מהאתר (וגם מהמפה) ובסך הכל אפשר להספיק הכל בשלוש שעות (לא כולל תורים ולא כולל מתקני מים של קיץ).

קשה לי לסכם את החווייה הזו, בעיקר כי אני לא רוצה להרוס לכל ההורים בעלי החשיבה החיובית, אבל, תראו, אני מוצאת את עצמי לרוב מתאכזבת כמעט מכל אטרקציה כזו והסיבה נעוצה בעובדה שכל דבר שעושים פה בארץ חושבים בקטן. או יותר נכון איך לדחוס הרבה דברים בשטח קטן ולגבות על זה הרבה כסף…

אז נכון שאנחנו חיים במדינה קטנה אבל האוכלוסיה פה עצומה וממשיכה לגדול. והאוכלוסיה אוהבת לבלות עם הילדים בשבתות. הרעיון הבסיסי במקום הזה הוא טוב מאוד ואפילו פסטורלי, אבל הביצוע, שוב: קטן. דחוס, עמוס, צפוף, וחבל. בברלין כל גינת שעשועים בשכונה הכי קטנה, יותר גדולה ומרשימה. המתקנים בשביל התפוזים לא רעים בכלל, אפילו מהנים אבל היה הורג אתכם לרווח ביניהם יותר? להגדיל אותם קצת? והחשוב מכל – לא להכניס את כל עם ישראל שרובו יעמוד בפועל רוב הזמן בתור למתקנים.

בוא נודה על האמת: לא הכל היה שחור ויש תמונות שמתעדות הנאה (כאן למטה). בכל זאת, פרדס עם מלא תפוזים שאפשר לקטוף מהעץ וישר לאכול (חמוצים בעונה זו אבל אני אוהבת). השעה הראשונה הייתה אפילו נעימה. הגענו בעשר והתור בכניסה שנראה אינסופי עבר די מהר. חשוב לציין שזו הייתה ההתרשמות של ההורה הציני שאני, אבל למעשה נראה לי שגל שלי מאוד נהנה ורץ ממתקן למתקן בחדווה והתלהבות. אפילו אבד לי לכמה דקות מרוב שהתלהב כל כך…