לפני שנה וחצי גיסתי הלכה לשיעור פילאטיס.
כמה ימים לאחר מכן, בערב קייצי שהוציא אותנו לרחובות בחיפוש אחר משבי בריזה מרעננת, בעודנו לוגמות יין לבן צונן ומדברות על הא, דה ובלה בלה בלה, היא סיפרה לי כדרך אגב על אותו שיעור ותוך כדי שהיא מתארת את המדריכה, המשתתפות והאווירה היא הסתכלה עליי במבט חודר ואמרה ״אני עכשיו שולחת לה הודעה לרשום אותך לשיעור הבא ואת באה!״. באתי.
לצערי, במשך שנים הייתי חסרת רצון לקחת את הגוף שלי ברצינות ולתפעל אותו כמו שצריך. כל יום אמרתי ״מחר״, וכל מחרת אמרתי ״שבוע הבא״ ובאמת האמנתי לעצמי שאני אעשה איזשהוא צעד אבל גם כל פעם מחדש אכזבתי את עצמי, עד אותו הרגע שלא נותרה לי ברירה. משעשע איך ההחלטה של גיסתי ללכת לאותו שיעור הייתה משמעותית ביותר דווקא עבורי.
יומיים לאחר מכן הגענו יחד לסטודיו מקסים בכניסה לגן מאיר. הורדתי נעליים בחשש, עליתי על מדי אימון שאצתי לרכוש במיוחד כי אם כבר עושים משהו כל-כך גדול אז לפחות שיהיה לזה תירוץ לשופינג, הרמתי את מבטי וראיתי את החיוך של תמר. זו הייתה אהבה מפלקס ראשון.
אבא שלי היה אומר על אנשים שעושים לך נעים בנשמה שהם כמו וואליום וכזו היא תמר, אישה נדירה שמנצחת באהבה גדולה, ברכות ובכשרון על חבורת א.נשים שמגיעים להתאמן באופן קבוע כבר שנים. הם מגיעים מספר פעמים בשבוע, בסיום יום עבודה, מיד אחרי טיסה, לפני דייט ובכל רגע שמצליחים לפנות, כדי לתחזק את הגוף ולא מוותרים לעצמם בעיקר שבזכות האווירה המיוחדת, נוצרה חבורה עליזה ומקסימה שתומכת, מחבקת וגורמת לזמן לעבור מהר בין שאיפה לנשיפה.
תמר היא גם פיזוטרפיסטית וזו נקודת זכות מאוד גדולה בעבודה שלה ובעיקר עבור מי שמתאמן אצלה משום שהיא מכירה פנים נוספים של הגוף שעוזרים לה לעזור לנו. היא גם שומרת על קבוצות אימון קטנות וכך היא מאפשרת לעצמה להיות נוכחת באמת עם הקבוצה, להתבונן, לתקן ולשפר והכי חשוב – היא קשובה ונגישה לכל עניין או בעיה כי יש שסובלים מפריצת דיסק ויש כאלה עם כאבי גב ויש נשים בהריון וכאלה שדואגים בעיקר מהטוסיק, אבל כולם באים בעיקר בשביל הנשמה.